מאי-מאי וריקו סופרים ציפורים
מאי-מאי וריקו הם אחות ואח שגרים עם משפחתם בעיר אחת, בשכונה אחת שיש בה שדרה ירוקה, גינת משחקים ומכולת. בוקר אחד בסוף חודש נובמבר שמעה מאי-מאי קולות קריאה רמים מחוץ לחלון החדר. היא זינקה מהמיטה והזיזה את הווילון. על גג המתנ"ס מול המרפסת עמד זוג ציפורים לבנות-שחורות, עם רגליים ארוכות וקרא בקול חזק וצלול. הקריאות חזרו על עצמן והזכירו קול של צעצוע אמבטיה שהיה לה כשהייתה תינוקת. מאי-מאי התרגשה וקראה לאחיה: "ריקו בוא תראה, הסיקסקים חזרו!". כבר שלוש שנים שזוג סיקסקים חוזר בסוף הסתיו ועוזב בתחילת הקיץ. בחורף ובאביב הם מבלים על גג המתנ"ס. מתהלכים הלוך חזור, נעלמים לכמה שעות וכשחוזרים מודיעים בקולי קולות "הינה אנחנו כאן". בגשם הם עומדים יחד ונרטבים כאילו בכלל לא מפריע להם שיורד גשם זלעפות. מאי-מאי שמחה לראות שגם השנה הם חזרו.
בעודה עומדת בפתח הדלת
למרפסת נשמעו ציוצים רבים ולפתע כמה צופיות עפו וקיפצו בין ענפי הגפן, שצמח
בשני עציצים גדולים בפינות המרפסת. קטנות ועליזות, הן צייצו כאילו שוחחו ביניהם,
אספו עכבישים קטנים והיו כה קרובות עד שנדמה היה שאפשר לגעת בהן. ריקו התקרב
לראות, אך באותה שניה שהצופיות הבחינו בתזוזה הן עפו במהירות הבזק ורק הציוצים
עדיין נשמעו על השיחים שבחוץ.
ריקו מיהר להוציא את המחברת, הוא רצה לרשום בה את כל הציפורים שראה, אך העיפרון הסתתר לו בתוך התיק. ריקו מישש עם היד בתיק הגב שלו מבלי להוריד עיניים מהציפורים, אך לשווא. לבסוף הוריד את התיק על הדשא וישב על הברכיים כדי לבדוק איפה נעלם העיפרון. מאי-מאי התקרבה לאחיה. "ריקו תראה! ציפור צהובה ויפה כל כך. היא דומה לנחליאלי!" היא אמרה ומשכה לו בכתף. "מה פתאום צהובה," ענה ריקו, "זה נחליאלי לבן," הוא אמר, בעודו מחפש את העיפרון. "היא צהובה!" התעקשה אחותו, "תראה אותה!" ריקו הרים את הראש, הוא לא האמין למראה עיניו! במקום בו היה לפני רגע נחליאלי לבן הוא ראה ציפור צהובה שנראתה בדיוק כמו הנחליאלי שראה מקודם, אך נוצותיה הלבנות היו צהובות כמו לימון. "איך זה יכול להיות?" תהו הילדים והסתכלו מופתעים על הציפור הצהובה שעדיין קיפצה ליד המעיין. פתאום ציוצים קצרים ומוכרים נשמעו בקרבת המקום ונחליאלי לבן הופיע שוב. איזו הפתעה! שני הציפורים נראו דומות, אך צבען היה שונה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה